אתמול יצאתי בשש וחצי בבוקר מהבית. לא לעבודה, לא לפגישה עסקית. היה לי דייט עם עם ישראל. המונית שהזמנתי עצרה מתחת לבניין, הנהג נאסר, גבר חביב עם עיניים עייפות, חייך חיוך עקום ואמר: "שישו ושימחו הולך להיות היום בכבישים". אחר כך הוסיף כמעט בלחש: "בכלל לא רציתי לעבוד היום". האמת? גם אני לא. לא כי רציתי יום חופש, אלא כי הפעם זה לא עוד יום של שגרה שהופרעה. זאת לא עוד שביתה. זאת חזרה למשהו שכמעט שכחנו שהוא קיים - סולידריות ישראלית. משפחות החטופים קראו לנו, ואנחנו באנו. לא כי מישהו שילם לנו, לא כי מישהו סידר הסעות, אלא כי היה ברור: יש ימים שבהם אי אפשר להישאר בבית. התומכים של נתניהו לא יודו בזה בפה מלא, אבל מה שהכי מפריע להם ביום ההשבתה הזה הוא דווקא לא החסימות, לא הפקקים, לא הפסד של כמה מיליוני שקלים למשק. זה משהו אחר. זאת העובדה שיש פה מחנה אחד, עקשן, שיודע להתייצב שוב ושוב, לגלות סולידריות, להפגין מתוך אהבה והזדהות ולא מתוך שנאה. אלה אותם אנשים שעמדו עם דגלי ישראל בתקופת המחאה נגד הרפורמה המשפטית. אותם דגלים, אולי יותר דהויים מהשמש וההפגנות. אותם אנשים שהתריעו אז מפני אסון מתקרב, עומדים עכשיו שוב בצמתים, ואומרים לנו: תתעוררו, האסון עוד לא נגמר. האסון הבא כבר אולי דופק בדלת.

בסיפור הקצר "שתי כפות ידיים ומילה" של הסופר ישעיהו קורן, אחד הסופרים הכי אהובים עלי והפחות מוכרים לצערי, מופיע התיאור הבא: הילד יוליק (בן דמותו של הסופר - זה סיפור עם יסודות אוטוביוגרפיים בולטים ולא מוצנעים) יוצא עם אביו לטיול בשדות, בזמן שאימו נמצאת בבית החולים בימי ההיריון האחרונים. השמש קופחת על ראשם ובשלב מסוים הילד בן התשע נעשה צמא מאוד. האב רוכן, מקער את ידיו, אוסף מעט מים מתעלת ההשקיה הנמצאת בלב הפרדס ומגיש את קערת המים לפיו של הילד הצמא. בהתחלה הילד נרתע, גם מפני שפתאום נשקפות מולו כפות ידיו הגדולות והגסות של אביו - עם גושים חומים של עור קשה, שלפוחיות מים בהירות וקרועות וחריצים עמוקים, אבל לאט לאט נעלמות היבלות והשלפוחיות הקרועות, וקרקעית הקערה הופכת פתאום לקרקעית של ים. נזכרתי בתמונה הכל כך יפה הזאת מהסיפור הקצר של קורן, כשצפיתי בסרט הדוקומנטרי המרגש "אביב משוגע", שיצר הבמאי חן שלח (יוצר שותף - מיכה ליבנה). הסרט הוא מעין יצירת המשך לספר בעל אותו שם, שכתבו במשותף הסופרת נרי אלומה, אחותו של חן שלח, ובנה, המוזיקאי והיוצר חנן אלומה, שיצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד לפני ארבע שנים. הספר של נרי וחנן אלומה תיאר בין השאר בדרך חשופה ואמיצה את ההתקף הפסיכוטי שחווה חנן בגיל 17, ואת שורת האשפוזים וניסיונות ההתאבדות שבאו בעקבות אותו התקף. גם הסרט לא חוסך מהצופים את דמותו של חנן ברגעים הקשים והבלתי אפשריים כמעט של התקפי זעם נוראיים ולא פשוטים לצפייה, אבל יש שם רגע אחד קצר ונוגע ללב ששימש לי מעין "מפתח" לנסות להתבונן בספר ובסרט מחדש.

סרט מטומטם, גס, בוטה, שהוא כמעט ההגדרה המילונית של "טעם רע" - ועדיין סרט שנעשה באהבה גדולה שבוקעת מהמסך.

"דייטליין ירושלים", CBN

סרט האנימציה המשונה להפליא "חרדת סירוס" מייצר עניין בשלבו בדיחות גסות על ארבע עם דיון על יחסם של בני אדם לחיות מחמד

חניוני לילה יוקמו בקרוב בצמוד לחופי הים התיכון. האם מדובר ביוזמה שתשדרג את חוויית הבילוי או שהפיתוח יביא להרס הטבע?

"מותה של האמת", ספרו החדש של העיתונאי הוותיק משה פרל, בוחן את התפתחות הפייק ניוז לאורך האנושות (ואפילו לפניה) וקובע כי שימוש בשקרים לצורך הנדסת תודעה הוא ממש לא המצאה של העידן הדיגיטלי