יום אחד פתאום יהיה שקט. לא שקט מכוון, לא שקט שנבנה מראש, אלא שקט כזה שנופל עליך כמו הפסקת חשמל באמצע ערב קיץ. אתה ממצמץ, נוגע בקיר, שואל אם רק אצלך או אצל כולם, ואז מבין שקרה משהו. נביט לצדדים, ננסה להבין מה קרה, ואז נגלה שנתניהו כבר לא כאן. לא מת, לא ברח, לא חטפו אותו חייזרים. הוא פשוט הלך. אמר שזהו. די. תודה, להתראות, היה נעים, אבל כבר לא. ואז יקרה דבר משונה. העולם ימשיך. המזגנים ימשיכו לפעול, האוטובוסים יגיעו באיחור, הילדים יבקשו במבה, והשמיים - תאמינו או לא - לא ייפלו. אולי כי הם כבר נפלו מזמן, ואנחנו פשוט התרגלנו ללכת שפופים. אנשים יתחילו להתבלבל. יהיו כאלה שיגידו שזו מזימה. שבעצם הוא רק עושה תרגיל. שהוא עוד יחזור. ושהשקט הזה הוא השקט שלפני הגל החמישי, של ביבי. הגרסה המחודשת. ביבי פרו, או ביבי מקס, או פשוט ביבי חוזר-הסדרה. אבל הוא לא יחזור. לא באמת. לא לתוך הראש שלנו, לא לתוך מערכת העצבים. הכיסא שלו כבר יתמלא באבק, והתודעה הקולקטיבית תתחיל לשכוח איך נשמע הקול שלו. תתבלבל בין הצרידות שלו לשל שאול מופז.

"גילמור המאושר 2" יורה לכל הכיוונים, ולפעמים גם פוגע. יש בו מאה בדיחות טובות, ויחסית לסרט המשך מיותר על ספורט לא מעניין - זה המון