שלום חנוך, שלמה ארצי, ריטה, עדן חסון, ברי סחרוף, עמיר בניון, ריקי גל, שירי מימון, עדן גולן, יובל רפאל ואמנים נוספים יופיעו בטקס הזיכרון הלאומי של משפחות ה-7 באוקטובר, במלאת שנתיים לטבח. מיקומו טרם נקבע. מארגני הטקס קוראים לציבור לסייע בגיוס המונים לאירוע

ביום חמישי האחרון התקיימה החתונה של צמד המוזיקאים שירה מרגלית וים רפאלי. רגע אחרי, היא משחררת שיר חדש "יולי", השיר איתו צעדה לחופה. שיר אהבה שכתבה לים, השיר מלווה בקליפ מחייהם הפרטיים והרגעים הזוגיים של שירה וים

האחים שחר ודין ביקל, שיזמו את פסטיבל המוזיקה ANTA, נדהמו לגלות שברגע האחרון הרשויות לא העניקו לו היתרים. השניים משוכנעים שהדבר קרה עקב לחץ מצד BDS. "הפיצו שאנחנו פושעי מלחמה, רוצחי תינוקות. הרשויות החליטו ברגע האחרון לבטל את האישורים. פרויקט חיינו קרס"

האפוס התיעודי "1948 - לזכור ולשכוח" מגולל במילותיהם של בני התקופה, יהודים וערבים, את אירועי האימה שכולם מעדיפים להדחיק מהמלחמה ההיא. מטריד לחשוב כמה הוא רלוונטי

שאולי חתום על בימוי קלאסיקות טלוויזיוניות רבות, ביניהם "זהו זהו" ו"קרובים קרובים". בנוסף, בתחילת שנות האלפיים ביים אופרות סבון טלוויזיוניות, ביניהן "לגעת באושר" ו"לחיי האהבה"

יש רגעים בטלוויזיה שהם לא רק טלוויזיה. הם מיקרוסקופ. כמו לראות ניסוי במעבדה, רק שהנבדק לא יודע שהוא בפנים. ככה היה עם סמדר מורס אצל חיים לוינסון. היא מתנפלת עליו, צועקת, מתיזה רוק, מגנה על ביבי בגוף ראשון רבים, כבר לא אישה, לא אזרחית, שופר ונוזפת בו על חוסר ההבנה שלו בחינוך ואז לוינסון ששתק ונתן לה לבעבע מחייך, המוות הקטן של האמת על קצה הלשון :"זה לא אני כתבתי. זו את כתבת. מילה במילה. בשנת 2021". שקט. המצלמה זזה קלות. המציאות מקבלת באפרוריות את העובדה שהגברת מורס בדיוק סתרה את עצמה מול עם ישראל כולו, בשידור חי. היא משתנקת. "אפשר אספרסו? כדי לנשום קצת". אספרסו קטן מול קריסת האמת הגדולה. זה הרגע שבו אתה מבין: זה לא מגוחך. זה מפחיד. כי סמדר מורס היא לא "עוד מנהלת בית ספר לשעבר". היא העתיד של מדינת ישראל. ככה נראה העתיד של כולנו. היא הפנים החדשות של מדינת ישראל. היא הפנים של הביביזם. הפנים של מדינה שהחליטה לוותר על מחשבה עצמאית, על זיכרון, על עובדות. פנים של כת שבלעה את הדמוקרטיה, את ההיגיון, את הספק, את ההיסטוריה. בתמורה להרגשה חמה בבטן שמישהו "דואג לה". וזה עובד.

פרויקט ייחודי המאגד מאה ואחד סיפורים שכל אחד מהם מונה מאה ואחת מילים בדיוק, ועוקב אחר דמויות מקייפטאון ועד ירושלים. דינה מוקמל פרידמן ליקטה במשך חמש שנות שיטוט דמויות ומקומות, ושבעת הסיפורים האחרונים נכתבו בעקבות 7 באוקטובר. קראו כמה מהם

"אני מודה שהאמנתי - בלב שלם האמנתי - שלו תתרגל האוכלוסייה ברצועת עזה לטיפה יותר רווחה, ושנשפר במידה רבה את המערכת האזרחית שלהם… שחייהם יהיו טובים יותר - והמוטיבציות למשברים ולמלחמות תפחתנה… וטעיתי כנראה. טעיתי". את נאום התוכחה הזה, הנדיר בכנותו מצד איש ציבור, כולל לקיחת אחריות מלאה ומרשימה, נתן יוסי כהן בריאיון פרידה ארוך מתפקיד ראש המוסד לאילנה דיין בתכנית "עובדה". השנה הייתה 2021, ויוסי כהן כבר מודה שהוא אדריכל הקונספציה שתתפוצץ לכולנו בפרצוף שנתיים אחרי ב-7 באוקטובר. את המזומנים שעברו במזוודות אי אפשר לעצור. החטופים עכשיו יושבים במזוודות שבנה הכסף הזה. זה המנגנון שיוסי כהן ייסד ודאג שיפעל במשך שנים. ב-10 ביוני 2021 הוא הודה שטעה, היום הוא נשמע אחרת. עוד נחזור לריאיון שנתן יוסי כהן אתמול לדנה ויס, אבל קודם כל קבלו חידה: מה משותף לברק אובמה, וינסטון צ'רצ'יל, רונלד רייגן ויוסי כהן? ארבעתם כתבו ספרים אוטוביוגרפיים הרבה לפני שהם הגיעו לשיא הקריירה הפוטנציאלית שייעדו לעצמם. מוקדם לדעת אם יוסי כהן, ראש המוסד לשעבר, ייזכר בהיסטוריה כדמות שולית כמו אבי גבאי - שמפלגת העבודה בראשותו ירדה ב-18 מנדטים זמן קצר אחרי צאת ספרו לאור - או כדמות היסטורית מהסוג של רייגן או אובמה (מישהו שחושב שהוא צ'רצ'יל כבר יש לנו אחד יותר מדי). אבל בטוח שכהן מאמין כי הוא האיש הנכון בזמן הנכון. הוא לא מודה בזה בקולו, אבל ההתנהלות שלו מוכיחה שהוא מאמין שהוא כבר ראש הממשלה הבא. האמת היא שבמציאות שבה כולם בורחים מאחריות, זה לא מעט.