"מה אנחנו בעצם עושים בעזה" היא שאלה שהממשלה צריכה להסביר (ולא עושה כן), לא רק בפני העולם, אלא גם כלפי הציבור הישראלי

אם הצבא זכאי לקרדיט על איראן, הוא זכאי לקרדיט לא פחות גדול ושמן על המצב העגום בעזה. הצבא היה שותף לכל הצעדים, במקרה הטוב, וגם דאג למכור אותם כאירועים דרמטיים וחיוביים בדרך להשגת כל יעדי המלחמה, כאילו שאין סתירה ביניהם

מדינות מערביות מתקדמות, וגם מדינות פחות מערביות ופחות מתקדמות, רוצות שילדים יחיו. יגדלו, יפרחו, יעצבו את העתיד. יהפכו לדור להתפאר בו. במדינת ישראל ילדים מתים. ככה אמהות ואבות למדו שעושים. זה בחוזה עם המקום הזה, זה כתוב בשירים. אבל על מה מתים עכשיו? עבור איזו מטרה? למה ילדים בני 18 כותבים בנייד צוואה? 

הסכסוך האלים בגבול בין תאילנד לקמבודיה, הוא רק אבן דרך אחת בסכסוך בן עשורים בין שתי המדינות, שבמוקד שלו - השליטה במקדש ההינדואיסטי פראה ויהאר בגבולה הצפוני של קמבודיה. מדינת ישראל, לצד דמוקרטיות אחרות עם אינטרסים במרחב האינדו-פסיפי, צריכה לשים לב להתפתחויות - שמעידות איך משפיעה מערכת פוליטית רופפת על המצב הביטחוני

ישראל שלאחר הניצחון על איראן לא יכולה לבזבז את הישגיה הסנסציוניים על פחות מחיסול היישות הג'יהאדיסטית שעל גבולה הדרומי. אחרת ימשיכו להתל בנו