כחוקרת ישראל ואנטישמיות מאוניברסיטת בייג'ינג, כאבתי לראות מקרוב את זוועות המלחמה בין הברבריות לציוויליזציה - והתרגשתי לראות את הרוח האנושית הישראלית

כל צד מביט על המציאות דרך חור מנעול שמחזיקים בידיהם מובילי המחנות. פעם זה חור המנעול של הממשלה, פעם זה של השמאל, פעם של מישהו אחר. אבל אף פעם זו לא המציאות השלמה, אלא גרסה מצומצמת ומגמתית שלה

אם נתחיל  לחשוד שכל נהג שחוסם אותנו, כל גולש שמקלל אותנו, כל בן זוג שמציק לנו וכל פקיד שמסבך אותנו – בעצם רק רוצה לעזור לנו להיות טובים יותר – נוכל סוף סוף לראות את ישראל לא כמדינה כאוטית

הגיע הזמן לשנות את השפה: כשנכיר ברצח נשים כטרור, נדרוש מהממשלה להתייחס אליו בהתאם. לא עוד ועדות ותקציבים שלא ממומשים, אלא הכרזה ברורה שמדובר באיום על ביטחון המדינה, על חוסן החברה

מדינות המפרץ, השואפות לשמור על יציבות ושגשוג, רואות בתקיפה איתות מדאיג לשאיפה ישראלית להגמוניה אזורית. הן אינן חשודות באהדה לקטאר ולחמאס - אך באותה נשימה אינן רוצות לראות פעילות מעין זו מצד ישראל