עבור עשרות חברי קבוצת הפועל שחייני הנגב, השחייה היא מרכז החיים. הם התאמנו מדי יום שעות ארוכות בבריכה בשער הנגב, חולמים על הישגים באליפות ישראל ובתחרויות גדולות אחרות. ב-7 באוקטובר נסגרה הבריכה, ומאז הם מאלתרים: מכון וינגייט, עומר, ערד, ויש מי שהגיעו אפילו עד אילת – כדי לשמור על הקריירה הספורטיבית – וגם, כפי שמגדירה זאת אחת מהם: "כי השחייה היא המקום היחיד שמעניק תחושה של שפיות בתקופה הזאת"

זה בסדר שאספר שעצוב לי בזמן שיש כל כך הרבה עצב סביבי? שאומר שכואב לי כשיש עשרות פצועים בבתי החולים? שמתיש לעבור עוד ועוד טיפולים בלי לראות את הסוף? איזו זכות יש לי להרגיש ככה, את הקושי שאולי הוא לא קשה ביחס למה שקורה במציאות? טור