מעבר לעזה, תעלה בפגישת נתניהו וטראמפ השאלה הרחבה הרבה יותר: מהו עתידו של המזרח התיכון. כאן יוכל ראש הממשלה להדגיש כי הנשיא טראמפ לא רק עשוי להיות מועמד לפרס נובל אחד, אלא מספר פרסים – זאת, אם יצליח להביא לשלום בין ישראל לסוריה ובין ישראל ולבנון, וכן להרחיב את הסכמי אברהם  

אייל זמיר אינו חסין מביקורת, לגבי חלוקת הסיוע ההומניטרי ובכלל - אך ההשתלחות בו לא רק פוגעת בסמכות הפיקודית, אלא גם מבטאת מהלך אנטי-דמוקרטי מטריד של זריקת אחריות

כשאיימן עודה מעז לומר "עזה תנצח", הוא במחי שתי מילים גוזל מישראלים רבים את אותו חלום כמוס ונושן: שיום אחד נקום והם פשוט לא יהיו פה

עמית, בקיצוניותו ובכוחניותו, מאבד את עמיתיו - עד כדי כך שהם חשים חובה לדברר החוצה את ביקורתם כדי להציל את המבצר

המעשה הבן-גוריוני שאנחנו נדרשים לעשות מיד אחרי "עם כלביא" הוא לפרק את הבדלנות שמאיימת על האחדות ועל הלכידות של ישראל בת ה-77. כעת לא מדובר על האצ"ל, הלח"י, הפלמ"ח וזרם העובדים בחינוך. מדובר בשני מסדרים כמו-דתיים שקרעו אותנו לגזרים בעשורים האחרונים: הכת של רק-ביבי והכת של רק-לא-ביבי

מהפך בחינוך, מהפך בתקצוב, שינוי שיטת הממשל וחוקה - אלו אבני היסוד של תוכנית ישראל 2.0, שהכרחית נוכח האיום הקיומי הפנימי שבא לידי ביטוי בשינויים הדמוגרפיים. האם תקום המפלגה שתאמץ אותם ותוביל את השינוי?

הטענות לאובדן אמון פנימי בבית המשפט העליון תחת הנשיא עמית לא רק פוגעות במוסד שנמצא תחת מתקפה, אלא גם שגויות במהותן - חילוקי דעות בין שופטים אינם כישלון מוסדי או מנהיגותי, אלא לב־לבה של עצמאות מחשבתית שיפוטית