היום מציינים את יום ההוקרה למשרתי המילואים ומשפחותיהם, ואני מוצאת את עצמי בתחושות מעורבות. הלב שלי גאה שהאיש שלי בוחר להיות שותף להגנה, שכולנו תומכים בו, למרות שזה ממש קשה לפתוח לו את הדלת ולהגיד שלום בכל פעם שהוא יוצא. הלב שלי גם כואב, עצוב וכועס

המאבק בין ישראל לאיראן אינו רק מאבק גיאופוליטי בין עמים שנחלקו בשפה, דת ותרבות. זהו מאבק בין שלטון כושל, שמביא חושך, מוות וייאוש לכל פינה במזרח התיכון אליה הוא פולש - כולל ארצו שלו; לבין מדינה שבצידו השני של המתרס אינה רק מלאת תאוות חיים, אלא גם יוצרת ואוהבת חיים, יותר מכל מדינה אחרת במערב

ההכרעה הבסיסית ביותר העומדת לפתחנו איננה אסטרטגית, היא שאלה של מדיניות. בהקשר הנוכחי, טענתי היא שהמדיניות הרלוונטית היחידה של מדינת ישראל חייבת להיות חתירה להפלת המשטר האיראני. זו אינה משאלת לב, אלא נגזרת של היגיון קיומי

איראן נכנסת לחודשי הקיץ כאשר היא כבר מתמודדת עם משבר מים חריף, ירידה במפלסי מאגרים, בצורות חוזרות ותשתיות מתיישנות. במקביל, רשת החשמל האיראנית מתקשה לעמוד בביקושים, ובשנים האחרונות חוו אזורים רבים במדינה הפסקות חשמל ממושכות

אם טראמפ יצטייר כמי שאינו פועל לעצור את ישראל, הוא יוצג כמי שנגרר אחריה, גם כאשר הדבר אינו חופף בהכרח את האינטרס האמריקאי. מנגד, אם ינסה לבלום את ישראל, הוא עלול להיתפס כמי שמרסן בעלת ברית בזמן שאיראן, חיזבאללה והחות'ים בוחנים את גבולותיה