אתם, הפוליטיקאים, עמדתם למבחן: האם הילדים של כולנו מעניינים אתכם, האם חיי החיילים חשובים בעיניכם, או שמא הבטחת הקואליציה ושרידותה? על זה הייתה ההצבעה. אכן רגע היסטורי, רגע שבו אבדה הבושה, האחריות

נכדי היהודים שהושמדו בתאי הגזים מספקים לפדרציה הגרמנית את טכנולוגיית ההגנה על שמיה ועל הוורמאכט. זוהי גרמניה פרגמטית, החושבת במונחים של עוצמה ואינטרסים, ומוכנה לשבור את הכללים של עצמה כדי לנצח

אם הצדדים יתעקשו על הכרעה ולא על הסדרה – חוק פיזור החברה הישראלית יעבור בשלוש קריאות 

כשההיפותטיות של תקיפת הנגד האיראנית תתגבש לכדי עובדה, ייחסך לכל הפחות החשש מהלא נודע. עד שזה יקרה באמת, זה קורה באינספור צורות שונות בראש, ומתורגם לצעקות וקללות סביב בקבוקי מים ונייר טואלט בתורים אינסופיים בסופר. בדמיוננו אנחנו מותקפים הרבה יותר משנותקף באמת. בואו נגמור עם זה

התקיפה נגד איראן משקפת לימוד לקחים ממחדל 7 באוקטובר, ובמוקד נטילת יוזמה, לצד הפתעה והונאה מוצלחות, וכן גדיעת איום קיומי לפני הבשלתו המבצעית והאסטרטגית. כל אלה עומדים בסתירה למערכה בעזה, שהחלה במתקפת פתע כואבת וחשפה מחדל אסטרטגי עמוק, ונמשכת כ-20 חודשים בלי שמתממש "ניצחון מוחלט" 

הנסיבות שאפשרו את המתקפה באיראן הן תולדה של מהלכים מתוכננים, נסיבות מקריות, ומזל. אבל בתורן, הן יצרו את אחד ממהלכי ההונאה המפוארים בסיפור הישראלי. ואולי, רק אולי, הן גם מה שיאפשר עתיד חדש עבור ישראל, עבור האיראנים, והאזור כולו

היגיון הפעולה הנוכחי מזכיר במידה את העבר, אך השוני בהיקף ועומק האתגרים הנגזרים ממבצע "עם כלביא", כמו גם מאפייני העיסוק האיראני בגרעין זה מעל ל-30 שנה – שונים בתכלית ומחייבים התבוננות שונה

את השהות הבלתי נגמרת במרחב של בהלה ופחד, במציאות שבה אין בתי ספר ותפילות, הפגנות ומופעי תרבות, שהם למעשה סגר, אי אפשר לפטור בלא כלום, גם אם התחושה שעולה מצפייה ברוב שידורי הטלוויזיה של פעמי משיח וציווי כמעט נוזפני "לגלות חוסן" משום שלפנינו "ימים ארוכים ומורכבים"